אם יצא לכם להאזין לרדיו השבוע ולהידבק במשפט "מרגיש את זה בפנים אבל ממשיך להסתובב"- אלו הם "המועדון" בסינגל חם מהתנור, ואלבום חדש בדרך. שיר פופ-רוק קליל בנוסח מיינסטרימי על אהבה שבאה לקיצה, ומסתכם בפזמון- "עד שהגעת ולקחת לי את הלב, חשבתי לעצמי שלי זה לא יקרה". אז זה כן קרה, ויקרה גם ראיון היכרות בלעדי לאתר מאחורי הקלעים של המועדון. רועי דותן, נעם ורדי, ניתאי גבירץ ויונתן חרפק- חברו יחדיו והקימו את הלהקה, עם וותק מוזיקאלי בהרכבים ידועים כגון פורטיס, מטרופולין, מלכת הפלקט, פאנקייק ועוד. ואתם- בינתיים, אם לא שמעתם, תקליקו כאן למטה- ותכירו עוד הרכב ישראלי חדש. תהנו.

Empty Spaces בפרויקט מחווה ל
Pink Floyd- The wall
30.11.09 סבליים
Beer&Berg

במופעי מחווה יש ארומה של טעם נשכח. וכמו שקשה לתאר את ניחוח הארומה, כך קשה לתאר חוויה מביצוע טוב של מחווה.
הנוסטלגיה עוטפת, והזיכרון המתוק מזכיר לא רק מוזיקה טובה, אלא גם רגעים אישיים ומחשבות, אצל כל אחד ואחת בקהל ועל הבמה.

הסרט the wall יצא בדיוק 30 שנה אחורה מיום המופע הנוכחי. על פרויקט המחווה עמלו ביזע רב הרכב אמפטי ספייסז, וביצעו אותו במועדון הסבליים. לדברי ההרכב, הם הגשימו חלום.
המופע החל עם הפקטים מטורפים של תאורה, והקהל הצמא נלחם על מקומו כדי לקבל פיסה מוחשית של אשליה, כמו הרצון להחזיר את פינק פלויד לחיים. משהתפוגגה האשליה הפינקפלוידית, הקהל נרגע ונעשה רגוע. אחדות של הערכה וגעגוע שררו באוויר.
חברי ההרכב ניסו לשמר את האשליה בכל כוחם, אך ההתרגשות נצחה אותם והחלה ליצור סדקים המלווים ברעד קל, עד שפרצה כליל. מרגע זה המופע נהיה מעניין, כיוון שהביצוע שנעשה לפני כן טיפ-טופ, קיבל עם הרגש נופח אישי והפך אמיתי.
ניתן היה לראות איזה שיר היה משמעותי עבור כל אחד על הבמה. מתי הם ביצעו את השיר בשביל עצמם , מתי מתוך זעקה למעלה לפינק פלוייד ומתי, בשביל להרגיע עיניים רעבות.

המאמץ שהושקע באיכות הביצוע המוזיקאלי, התאורה והסאונד- הבליט לחלוטין את חוסר תשומת הלב לפרטים האחרים.  קטעי המשחק ותפאורה היו אומללים. המסך שעליו הוקרנו קטעים מתוך הסרט המקורי, היה קטן מאוד ודחוק לפינה, כך שאיבדתי את רצף העלילה. נראה היה שהם נזכרו ברגע האחרון שהם צריכים עוד שחקנים ואלמנטים חזותיים. מופע שהתיימר להרשים, נראה בחלק התיאטרלי שלו כמו הצגת סוף שנה בבית הספר.

ההרכב הגשים חלום, הקהל הרווה נוסטלגיה, ואני אומרת- I wish you where hear

אורי מרק
תמונע 27.11.09
Beer&Berg

פתיח, זה דבר מאוד חשוב.
ברמה הבין-אישית, קוראים לזה רושם ראשוני.
בסרט, ה-5 דקות הראשונות קובעות אם תישאר או תלך.
ובהופעה, זה מה שמעיף אנשים לאוויר, או מדביק אותם חזק לקרקע.
אורי מרק הצליח להעיף.

הפתיח- "לשכב עם דוברת ראש הממשלה" היה בנוי היטב. אורי יצר רובד אישי, השיג צומת לב מלאה, ופרש לפנינו את התהליך האמיתי בהפקת שיר:
כתיבה (דקלם תחילה את הטקסט), לחן (הוסיף אקוסטית), עיבוד (שאר חברי הלהקה הצטרפו לבמה לביצוע מלא). והכל היה מלווה בתאורה מרשימה שהוסיפה נופח לדרמה. עם פתיחה שכזאת, אי אפשר היה שלא לשרוק ולהחמיא.

לאורי מרק יש מה להגיד, והוא בא בשביל להגיד לנו את זה. הוא לא חוסך במילים, לא מתנצל וגם לא מצטנע. הוא יודע איך לארח את הקהל, ולדרוש את הצומי שמגיע לו בחזרה.
המוזיקה שהייתה רוק, אפילו כבד, יכלה להראות כמו פוזה של להקת מתבגרים. אבל לא, היה שם משהו אחר, כנה וייחודי.
הטקסט עשיר, דרמטי ומלנכולי, עם נימה קלה של אופטימיות. משפטים חזקים ומורכבים בעברית גבוהה, שמצריכים האזנה נוספת כדי לרדת לעומקו של עניין.
אופן השירה משחק בין דקלום לעיבוי הקול. בשיר האחרון המשחק הזה היה מאוד מגוון.

במהלך ההופעה התנגן הלהיט "לא לדבר על מין", שירים חדשים מהאלבום הבא, ביצוע שיר של איגי וקסמן מלווה בסיפור נחמד, ובדיוק בזמן להרגיע את הרעש התנגן לו שיר ה"רכבת".
בהדרן אורי ולהקתו סיימו עם השיר "משוגע". בעקבות הדרישה לא יכלו לסרב ופינקו אותנו באקסטרה נוסף, מעורר וקופצני, עם השיר- "היא רצתה להיות שחקנית".
סחטיין עליו, היה מספק. מקווה שיהיה לו קצת יותר שמחה באלבום החדש.

ביקורת ההופעה
האלכימיסט
תמונע 19.11.09
Beer&Berg

ההופעה הייתה כמו נסיעה ללא יעד בכביש המהיר, כשכל הנוף מסביב נמרח ויש בריזה טובה, וגם השמש בדיוק שקעה, ואז פתאום הופיעה משאית גדולה ומאז אני לא זוכרת הרבה. כן, רבותי, גם בהופעות אפשר לעבור תאונות כואבות ברמה דציבלית משהו. להלן השחזור:

תמונע. אני עם כוס בירה ביד ושיר חושני ברקע, מנסה להבין מי הדמויות הפועלות. כמובן, שבראש ובראשונה חיפשתי את האלכימיסט שחזר אלינו מאירופה ורקח את כל הפרויקט הזה, והרי הוא נטע וייסמן.
את נטע לא היה קשה לפספס. עומד בצד השמאלי של הבמה, מרוכז בגיטרה. עם כל מיתר שמתנגן משתנה גם ההבעה על פניו, עמוק. בשקט הפנימי שלו, מפנה את הבמה בצנע לשלישיית הסולנים שעמדו במרכז: דנה לוי, אוהד בר ודנה לוטרמן. מאחוריהם, משתולל על התופים ליאור שושן. בצד הימני, אודי תורג'מן על הקלידים שעושה יותר ממה שאנחנו רואים ומאחוריו גולן זוסקוביץ על הבס, ששכחו להציג אותו. אופסס (אבל בכל-זאת קד קידה בזמן).
באיזשהוא שלב עלה "שאול הישן והטוב"- לפחות כך חבריו לבמה קראו לו, וניגן על הקלידים

המוזיקה; מורכבת משלל כלים וקולות, השירה באנגלית, סאונד מודרני מלווה בחשמליות, יצרה אווירה וזרמה כל-כך טוב, יותר נכון טוב מדי, עד כדי כך שלא יכולתי לעצור על שיר או רגע מסוים. זה כמו ההבדל בצילום בין מריחת תנועה להקפאת תנועה. אני לא יודעת מה גרם לסחף הזה. אולי הלחן שהיה אחיד בכלליותו, אולי הקולות שלא יצרו מספיק קונטרסט בניהם, ואולי הייתה יותר מדי אינפורמציה בשביל שמשהו  א ח ד  יבלוט.

הזרימה המענגת הזאת נקטעה לי עם שיר שבמקור מבוצע ע"י ברי סחרוף, ובפועל ברי לא בא והביצוע היה מזוויע, ברמות של זיוף כואב עם סוף מקרטע כמו ה'שלוק' האחרון בקשית. ואני מודה לאל שסיימתי את הבירה בזמן כי אחרת הייתי נחנקת. ואם אחזור להסבר הצילומי, זה הרגיש כאילו נפתחה לי המצלמה בטעות- וכל הפילים שהיה בפנים, נשרף.

בניסיוני להתאושש מהסיטואציה עשיתי ריסטארט בראש והחלטתי לעבור ממצב שמיעה למצב ראיה.
הסתכלתי סביב והאולם היה מלא כמעט עד אפס מקום. מי שלא ישב, עמד. ומי שלא עמד, תפס לו חלקת-רגל על המדרגות.
היה מרשים לראות במה מלאה. מושקעת בתאורה בגוונים של אדום- כחול- החשכה- ובום של ספוט צהוב, הכל בסנכרון עם הקצב. נוכחות דינאמית של 7-8 אמנים, כאשר כל אחד מהם שקוע בתוכו ובתוך היצירה שלו, עם ריספקט הדדי, וקהל מפרגן שבסה"כ היה מבסוט. שרקו פה ושם, נתנו מחיאות כפיים מכובדות (או מתוך כבוד) ואפילו זזו.

מבסוט, עד להפסקת- קולנוע הארוכה הזאת שהייתה מלווה בתדרים כואבים בפול-ווליום. והסאונדמן, לא מזיז לו. הקהל מגחך, החבר'ה על הבמה רק רוצים לשתות ולנוח שנייה, והוא לא מחליש. בנאדם! כבר עברנו טראומה אחת היום. לא מבינה, זה טריק של להרוס לנו את הדציבלים באוזן כדי שלא נוכל לשמוע זיופים נוספים?
וגם הם, על הבמה. בסדר, פאשלות קורות. אז זייפת כי לא שמעת את עצמך. אז זה קרה וזה קרה. לא נורא! תמיד יש דברים לא מתוכננים. זה חלק מהמשמעות של הופעה חייה, לטוב ולרע. אבל להתעלם מזה כלא היה? תצרו קשר, רדו לעם. תצחקו על זה, ספרו בדיחה, משהו כדי לרכך את זה. אולי סיפור אישי שלא שמענו בשום מקום. משהו, משהו כדי שלא נרגיש שאתם שם ואנחנו סובלים כאן לבד.

מיוז בהופעה חיה…מה יש להוסיף