Empty Spaces בפרויקט מחווה ל
Pink Floyd- The wall
30.11.09 סבליים
Beer&Berg

במופעי מחווה יש ארומה של טעם נשכח. וכמו שקשה לתאר את ניחוח הארומה, כך קשה לתאר חוויה מביצוע טוב של מחווה.
הנוסטלגיה עוטפת, והזיכרון המתוק מזכיר לא רק מוזיקה טובה, אלא גם רגעים אישיים ומחשבות, אצל כל אחד ואחת בקהל ועל הבמה.

הסרט the wall יצא בדיוק 30 שנה אחורה מיום המופע הנוכחי. על פרויקט המחווה עמלו ביזע רב הרכב אמפטי ספייסז, וביצעו אותו במועדון הסבליים. לדברי ההרכב, הם הגשימו חלום.
המופע החל עם הפקטים מטורפים של תאורה, והקהל הצמא נלחם על מקומו כדי לקבל פיסה מוחשית של אשליה, כמו הרצון להחזיר את פינק פלויד לחיים. משהתפוגגה האשליה הפינקפלוידית, הקהל נרגע ונעשה רגוע. אחדות של הערכה וגעגוע שררו באוויר.
חברי ההרכב ניסו לשמר את האשליה בכל כוחם, אך ההתרגשות נצחה אותם והחלה ליצור סדקים המלווים ברעד קל, עד שפרצה כליל. מרגע זה המופע נהיה מעניין, כיוון שהביצוע שנעשה לפני כן טיפ-טופ, קיבל עם הרגש נופח אישי והפך אמיתי.
ניתן היה לראות איזה שיר היה משמעותי עבור כל אחד על הבמה. מתי הם ביצעו את השיר בשביל עצמם , מתי מתוך זעקה למעלה לפינק פלוייד ומתי, בשביל להרגיע עיניים רעבות.

המאמץ שהושקע באיכות הביצוע המוזיקאלי, התאורה והסאונד- הבליט לחלוטין את חוסר תשומת הלב לפרטים האחרים.  קטעי המשחק ותפאורה היו אומללים. המסך שעליו הוקרנו קטעים מתוך הסרט המקורי, היה קטן מאוד ודחוק לפינה, כך שאיבדתי את רצף העלילה. נראה היה שהם נזכרו ברגע האחרון שהם צריכים עוד שחקנים ואלמנטים חזותיים. מופע שהתיימר להרשים, נראה בחלק התיאטרלי שלו כמו הצגת סוף שנה בבית הספר.

ההרכב הגשים חלום, הקהל הרווה נוסטלגיה, ואני אומרת- I wish you where hear

איתי באומן
28.11.09
Beer&Berg

מופע הבכורה של איתי באומן, "יום בחייו", התקיים בביתו, בקונטקסט רחב של יצירת אומנות. איתי, בוגר בית הספר "רימון", יצר הופעה מוזיקאלית המלווה בהקרנת סרטונים וקטעי משחק, קונספט יפה ומבורך בתעשיית המוזיקה. יחסית לתנאים ההופעה הייתה בסטנדרט גבוה של לוגיסטיקה, סאונד, ותאורה. עזרו בהפקה: זהר פז, חיים שמש ועוד טובים אחרים.

העלילה:
התאמצתי להבין את העלילה, ועוד יותר התאמצתי להבין את הקשר של השירים לעלילה.
בסיפור, אהובתו הקודמת של באומן מזמינה אותו לחתונתה היום. (המחשה יפה, דרך המשיבון). כשהוא מגיע לאירוע, אישה אחרת מבישה אותו באמרה בטעות שהוא החתן. אמור להיות הרבה מתח כאב ודרמה בכל היום הזה, בין שתי הנשים ועם הזיכרונות שעלו. לא עבר אלי רגע אחד אמיתי, לא ריגש אותי. העלילה לא הייתה מובהקת. לא הייתה אמירה.
לא הרגשתי שבאומן הכניס אותי לתוך עולמו, אפילו לא לתוך יום אחד.
השירים הוכנסו בכוח תחת הכותרת- "יום בחייו". לדעתי, הקונספט יפה כשלעצמו ולא זקוק לתירוץ מאולץ של סיפור- מסגרת. ואם כבר בונים סיפור, אז ללכת איתו עד הסוף.

הזמן:
אף-על פי שהיה שעון ברקע, לא הרגשתי את תחושת הזמן והמסע לאורך היום ב"יום בחייו". התאורה יכלה להמחיש בוקר וליל, תלבושות מתאימות יכלו לתאר מצבים ולהכניס לאווירה, ותקתוק של שעון לפרקים יכול היה להיות נוכח יותר מאשר שעון דיגטלי עם ספרות אדומות. אלא אם כן, הכוונה הייתה להמחיש פצצת- זמן, ואז הספרות היו צריכות לזוז בקצב, ואחורנית, עד לרגע השיא. וזה היה צריך להיות ברור.
בנוסף, העבר והעתיד יכלו להשתלב יחדיו כדי ליצור כאוס, תסיסה, ולהמחיש הרבה יותר טוב את מה שעבר עליו.

הארט:
ההקרנה מאחורי באומן במהלך השירים הייתה מוצלחת. הטקסטורה של ההקרנה על קפלי הוילון ועל הנגנים עצמם העמיקה והעצימה את נושא השיר, וניכר שזאת התחלה טובה של פרפורמנס מגוון. עם-זאת, ההקרנה במסך הטלוויזיה הייתה מיותרת, ויכלה להיעשות גם על גבי הוילון.
היה ניסיון ליצור תנועה ולהוציא את ההופעה מבמה אחת למכלול שסובב את הקהל: כורסה מימין, במה במרכז, טלוויזיה משמאל, ומאחורי הקהל סצנה שלא נראתה בשל הצפיפות.
לדעתי, באומן פספס ולא ניצל את הפוטנציאל הגלום במרחב הביתי. אפשר היה לעשות שימוש נרחב בכל הדירה, ולא רק בסלון כחלל אחד דחוס.
כך, לדוגמא, בקרמן יכלה לצחצח שיניים כשלצידה באומן יושב על האסלה ומנגן, בחדר אחר מוקרן סרטון, מכתבי אהבה פזורים, תמונות. אהובתו מסתובבת עם שמלת כלה והוא בורח ממנה עד שהוא מרכז את כולם בסלון להופעה.. אין סוף.
סרטונים, משחק תיאטרלי, מוזיקה, שירה, חלל אינטימי. כל-כך הרבה.. אפשר להוציא מזה משהו יותר חיי. אפשר להתפרע. אפשר להביע. פשוט צריך שיהיה מה להביע.

המוזיקה:
השירים של באומן, היו רגילים למדי. הלחן, אנמי. בעיבוד היו ניצוצות ראשוניים של שפה והשילוב בין הגיטרה, הקסילופון והקלידים עבד טוב. לא מצאתי שום אופי או סגנון בשירה שלו, לא פרץ ממנו- החוצה, וחסר לו נוכחות על הבמה.
קיים פער בין איכות ההפקה לתוכנה של העשייה המוזיקאלית.
נראה כי באומן הלך לאיבוד עם כל העושר האומנותי. עלה על רעיון מגניב אך לא היה לו עם מה למלא אותו. ואם אין לך כל כך הרבה מה להגיד, עדיף להשתמש בפחות אמצעים ולהתעמק במוזיקה, מאשר לנסות להיות מיוחד ולעשות שואו ריק מתוכן.
עם כל הרעש והצלצולים, המוזיקה יצאה מהפוקוס.
באומן צריך לחפור פנימה, ולהגיע למקום האמיתי. להתרכז במה שהוא רוצה להגיד כזמר יוצר, ואחר-כך כבר יהיו לו המון כלים ואפשרויות להגיד אותם. אבל קודם-כל, למצוא את הגרעין הזה. והוא עדיין לא שם.

המשחק:
קטעי המשחק היו מעטים, אך אין ספק שהם התחלה טובה של חיבור ממשי לשיר, הכנסה של אופי, ופיקנטיות.
ראוי לציין, שהסיומת של המופע הייתה מוצלחת. העלילה הגיעה לסופה בסצנת מסיבת החתונה. התאורה הייתה מותאמת לסיטואציה, המוזיקה התעוררה לחיים, וקטעי המשחק של רונית בקרמן הכניסו קצת עסיסיות. היא שרה תוך כדי משחק ורקדה לתוך הקהל עם הקהל. "נערת המסיבות" היה עשוי טוב מכל הבחינות, והצליח לתפוס את הקהל.
היה שמח, אבל לא הצלחתי להבין לגמרי את הדמות שלה. אם הייתה לה משמעת בסיפור, או שהייתה שם רק בשביל להסביר את הסצנה ואת כאבו של באומן על אהובתו, שנשאת לגבר אחר. לא ברור.

לסיכום:
באומן עלה על קונספט עשיר ופוטנציאלי.
יהיה מעניין לראות לאן זה מתפתח, ואיזו קומוניקציה תיווצר עם הקהל.
אך תחילה, עליו לפתח את סגנונו שלו כזמר יוצר.
לא להתבלבל, ולהבין שהאמצעים האומנותיים מסביב צריכים לשרת את המוזיקה ואת השירים שלו, ולא להיפך.

שיהיה לו בהצלחה.

אורי מרק
תמונע 27.11.09
Beer&Berg

פתיח, זה דבר מאוד חשוב.
ברמה הבין-אישית, קוראים לזה רושם ראשוני.
בסרט, ה-5 דקות הראשונות קובעות אם תישאר או תלך.
ובהופעה, זה מה שמעיף אנשים לאוויר, או מדביק אותם חזק לקרקע.
אורי מרק הצליח להעיף.

הפתיח- "לשכב עם דוברת ראש הממשלה" היה בנוי היטב. אורי יצר רובד אישי, השיג צומת לב מלאה, ופרש לפנינו את התהליך האמיתי בהפקת שיר:
כתיבה (דקלם תחילה את הטקסט), לחן (הוסיף אקוסטית), עיבוד (שאר חברי הלהקה הצטרפו לבמה לביצוע מלא). והכל היה מלווה בתאורה מרשימה שהוסיפה נופח לדרמה. עם פתיחה שכזאת, אי אפשר היה שלא לשרוק ולהחמיא.

לאורי מרק יש מה להגיד, והוא בא בשביל להגיד לנו את זה. הוא לא חוסך במילים, לא מתנצל וגם לא מצטנע. הוא יודע איך לארח את הקהל, ולדרוש את הצומי שמגיע לו בחזרה.
המוזיקה שהייתה רוק, אפילו כבד, יכלה להראות כמו פוזה של להקת מתבגרים. אבל לא, היה שם משהו אחר, כנה וייחודי.
הטקסט עשיר, דרמטי ומלנכולי, עם נימה קלה של אופטימיות. משפטים חזקים ומורכבים בעברית גבוהה, שמצריכים האזנה נוספת כדי לרדת לעומקו של עניין.
אופן השירה משחק בין דקלום לעיבוי הקול. בשיר האחרון המשחק הזה היה מאוד מגוון.

במהלך ההופעה התנגן הלהיט "לא לדבר על מין", שירים חדשים מהאלבום הבא, ביצוע שיר של איגי וקסמן מלווה בסיפור נחמד, ובדיוק בזמן להרגיע את הרעש התנגן לו שיר ה"רכבת".
בהדרן אורי ולהקתו סיימו עם השיר "משוגע". בעקבות הדרישה לא יכלו לסרב ופינקו אותנו באקסטרה נוסף, מעורר וקופצני, עם השיר- "היא רצתה להיות שחקנית".
סחטיין עליו, היה מספק. מקווה שיהיה לו קצת יותר שמחה באלבום החדש.

ביקורת ההופעה
האלכימיסט
תמונע 19.11.09
Beer&Berg

ההופעה הייתה כמו נסיעה ללא יעד בכביש המהיר, כשכל הנוף מסביב נמרח ויש בריזה טובה, וגם השמש בדיוק שקעה, ואז פתאום הופיעה משאית גדולה ומאז אני לא זוכרת הרבה. כן, רבותי, גם בהופעות אפשר לעבור תאונות כואבות ברמה דציבלית משהו. להלן השחזור:

תמונע. אני עם כוס בירה ביד ושיר חושני ברקע, מנסה להבין מי הדמויות הפועלות. כמובן, שבראש ובראשונה חיפשתי את האלכימיסט שחזר אלינו מאירופה ורקח את כל הפרויקט הזה, והרי הוא נטע וייסמן.
את נטע לא היה קשה לפספס. עומד בצד השמאלי של הבמה, מרוכז בגיטרה. עם כל מיתר שמתנגן משתנה גם ההבעה על פניו, עמוק. בשקט הפנימי שלו, מפנה את הבמה בצנע לשלישיית הסולנים שעמדו במרכז: דנה לוי, אוהד בר ודנה לוטרמן. מאחוריהם, משתולל על התופים ליאור שושן. בצד הימני, אודי תורג'מן על הקלידים שעושה יותר ממה שאנחנו רואים ומאחוריו גולן זוסקוביץ על הבס, ששכחו להציג אותו. אופסס (אבל בכל-זאת קד קידה בזמן).
באיזשהוא שלב עלה "שאול הישן והטוב"- לפחות כך חבריו לבמה קראו לו, וניגן על הקלידים

המוזיקה; מורכבת משלל כלים וקולות, השירה באנגלית, סאונד מודרני מלווה בחשמליות, יצרה אווירה וזרמה כל-כך טוב, יותר נכון טוב מדי, עד כדי כך שלא יכולתי לעצור על שיר או רגע מסוים. זה כמו ההבדל בצילום בין מריחת תנועה להקפאת תנועה. אני לא יודעת מה גרם לסחף הזה. אולי הלחן שהיה אחיד בכלליותו, אולי הקולות שלא יצרו מספיק קונטרסט בניהם, ואולי הייתה יותר מדי אינפורמציה בשביל שמשהו  א ח ד  יבלוט.

הזרימה המענגת הזאת נקטעה לי עם שיר שבמקור מבוצע ע"י ברי סחרוף, ובפועל ברי לא בא והביצוע היה מזוויע, ברמות של זיוף כואב עם סוף מקרטע כמו ה'שלוק' האחרון בקשית. ואני מודה לאל שסיימתי את הבירה בזמן כי אחרת הייתי נחנקת. ואם אחזור להסבר הצילומי, זה הרגיש כאילו נפתחה לי המצלמה בטעות- וכל הפילים שהיה בפנים, נשרף.

בניסיוני להתאושש מהסיטואציה עשיתי ריסטארט בראש והחלטתי לעבור ממצב שמיעה למצב ראיה.
הסתכלתי סביב והאולם היה מלא כמעט עד אפס מקום. מי שלא ישב, עמד. ומי שלא עמד, תפס לו חלקת-רגל על המדרגות.
היה מרשים לראות במה מלאה. מושקעת בתאורה בגוונים של אדום- כחול- החשכה- ובום של ספוט צהוב, הכל בסנכרון עם הקצב. נוכחות דינאמית של 7-8 אמנים, כאשר כל אחד מהם שקוע בתוכו ובתוך היצירה שלו, עם ריספקט הדדי, וקהל מפרגן שבסה"כ היה מבסוט. שרקו פה ושם, נתנו מחיאות כפיים מכובדות (או מתוך כבוד) ואפילו זזו.

מבסוט, עד להפסקת- קולנוע הארוכה הזאת שהייתה מלווה בתדרים כואבים בפול-ווליום. והסאונדמן, לא מזיז לו. הקהל מגחך, החבר'ה על הבמה רק רוצים לשתות ולנוח שנייה, והוא לא מחליש. בנאדם! כבר עברנו טראומה אחת היום. לא מבינה, זה טריק של להרוס לנו את הדציבלים באוזן כדי שלא נוכל לשמוע זיופים נוספים?
וגם הם, על הבמה. בסדר, פאשלות קורות. אז זייפת כי לא שמעת את עצמך. אז זה קרה וזה קרה. לא נורא! תמיד יש דברים לא מתוכננים. זה חלק מהמשמעות של הופעה חייה, לטוב ולרע. אבל להתעלם מזה כלא היה? תצרו קשר, רדו לעם. תצחקו על זה, ספרו בדיחה, משהו כדי לרכך את זה. אולי סיפור אישי שלא שמענו בשום מקום. משהו, משהו כדי שלא נרגיש שאתם שם ואנחנו סובלים כאן לבד.