מאז שגנזך המדינה ויד ושם העלו את סרטוני הוידאו ממשפט אייכמן "במלואם" לאתר שיתוף הקבצים יוטוב התיישבתי במשך שעות וניסיתי לצפות בחומר המצולם. כמי שגדל על סיפורי המשפט המפורסם ההוא סקרנותי גברה ורציתי במשך תקופה ארוכה לצפות בחומר הגלם ללא מסננים וללא תיווך, כמו שהוא. לגעת בהיסטוריה. עם הודעת יד ושם על פרסום סרטי המשפט חשבתי שאצליח לספק את סקרנותי. אך תיעוד המשפט, שסימן אבן דרך בהיסטוריה הישראלית, מגלה לנו אלמנט מרתק, בעיקר באמצעות אופן שימורו ותיעודו, על צורת זיכרון השואה בתרבות הישראלית.

התחלתי "לקרוא" את הטקסט הקולנועי-טלויזיוני שמולי כטקסט לכל דבר ועניין. דרך ההיבטים הטכניים לצד ההיבטים התוכניים והצורניים. האמת ? כל תחלואי התיעוד הרשלני הזה, על חריקותיו, חסרונותיו וגימגומו מלמד אותנו לקח על אופן זיכרון השואה בתרבות הישראלית. נראה, לצערנו, שזה פשוט לא יכל להיות אחרת. נדמה שהשואה נזכרת ומועברת בדיוק כמו עדויות הוידאו החורקות ממשפט אייכמן. קטעים, קטעים, מנותקים מהקשר , רצף זמן, היגיון או סדר. מסופרים ללא התחלה, אמצע או סוף. חורקים, צורמים, מבולגנים. נראה שלכל אורכן עוברות העדויות המצולמות תהליך, כמעט פיזי, של עיכולן. סרט הצילום כמו אינו מצליח להתמודד עם הסיפורים, וחריקותיו מבשרות סבל פיזי לדברים שנאמרים ומסופרים על גביו. ואולי דווקא החיתוכים והקיטועים מסמלים את החברה הישראלית המהירה, החפיפנית, הים-תיכונית אשר חותכת עדויות ומעבירה הלאה. מזפזפת בין ניצולי השואה. חותכת את צילומי התקריב של הפקיד הנאצי הרצחני. מנסה כביכול ליצור סדר משפטי, חברתי אבל נראה שהכל נערם לעיסה מהבילה של זוועות השואה עם הרשלנות הישראלית המוכרת. החום של ירושלים מול הקור של אוושויץ.

וכך זה ממשיך , כמעין מטאפורה מצולמת של זכר השואה בישראל. קטעים קטועים של סיפורי זוועות ממציאות אחרת. נשים המנגבות את מצחן מחום היום של ירושלים. גברים עם עברית שבורה, בשפות אירופיות או ביידיש מספרים את שחוו. והישראליות ? היא חותכת, מדלגת, קופצת, לעיתים נדירות מנסה באמת לעכל, קולטת דבר מה וממשיכה הלאה. כמעט אירוני לחשוב שאת התיעוד עצמו ביצעה חברה אמריקנית. אך היא שימרה זו בישראליות ה"מתבקשת". אולי הרשלנות היא בעצם העברת האחריות לחברה חיצונית, זרה. אולי מתוך חוסר רצון לעסוק בגורלנו. כאילו אחרת זה פשוט לא יכול היה לקרות. נכסי צאן ברזל שנראים כמו בליל מקומם של חוסר זיכרון מוחלט, של שיכחה הנובעת מדחיינות, מקפיצה מדבר אחד למשנהו מבלי לסיים דבר.

הטקסט הזה כמעט מצייר את היסטוריית זיכרון השואה בישראל. הניסיון לשמור על ממלכתיות לצד הניסיון להבין ולספר מה היה. סובייקטיביות של עדים אל מול כרוניקה של בית משפט. עדויות ועובדות אל מול רגש. ויד העורך, אולי יד המדינה, מרפרפת על הסיפורים האנושים, על הכרוניקה. זוהי לא הגדה של פסח, רחוק מכך, זוהי כמעט אגדה מודרנית שמזכירה סרט של טרנטינו ששט במרחב ובזמן שונים, מנסה ליצור סיפור. אלא שבמסמך שלפנינו אנו אמורים לקבל תיעוד, לא פיקציה. לא אשלייה ולא סיפורי מעשייה, אך יד העורך מפזרת את העדויות, מערבבת אותן יחדיו, מעלימה עדויות ומטשטשת אחרות. ואם נותר מכך משהו הרי שאלו הסיפורים האנושיים, הסובייקטיבים, ללא כרוניקה, ללא דיקדוק בפרטי הפרטים, ללא רצף הגיוני, עובדתי או אחר. בליל של סבל אנושי שחותך האחד את השני כמו כביש ישראלי טיפוסי, שאינו מקשיב באמת לאף אחד. העדויות האותנטיות סובלות מיד העורך או המשחזר שגורם לצופה להטיל בהן ספק כיוון שהן מנותקות מהקשר, היגיון או רצף כרונולוגי. וכך סובלים גם המשחזרים מקדושתו המסרסת של המסמך. הם אינם רוצים לגעת בו, לערוך אותו ולשחזר אותו כיוון שהדבר עשוי להעיר את מי שחושבים שהשואה לא הייתה, ומאידך הם ניצבים מול מסמך ערוך ברשלנות, חלקי ומוזנח שקשה עד בלתי אפשרי להבין באמצעותו את הסיפור לאשורו.

בליל העדויות הזה מכניס את הצופה למצב של "לא לזכור ולא לשכוח". מעין מצב דימדומים שכזה שאינו מאפשר לנו לזכור באמת את שאירע, ללא עוגני מידע או כרוניקה ברורה, אך גם אינו מאפשר לנו לשכוח כיוון ששטף הסיפורים והמלל אינו מרפה, הסבל האנושי והכאב זועקים מבין סרטי הצילום המרוטשים. אך זהו מצב בעייתי מאוד, כאשר איננו יכולים לזכור מחד ואיננו יכולים לשכוח מאידך, מביטים בתמונות נעות שמספרות לנו סיפור חלקי, ערוך, צורם, מרוטש וקטוע.
נדמה שבדברי הימים ייזכר תיעוד הוידאו של משפט אייכמן ככזה שהבהיר את אופן הזיכרון הישראלי בשנים האחרונות. מקוטע, סובייקטיבי, לא רציף ומלא בהמון שיכחה. לא לזכור ולא לשכוח.

סעו בכביש ישראלי טיפוסי ותראו אותה. היא תהיה שם. תגיח מצד ימין או משמאל. העקיפה. אתם עשויים לחשוב שמדובר בעניין שבשגרה. אתם צודקים, מדובר בעניין שבשגרה, השגרה הישראלית. ישראלים אוהבים לעקוף, בעיקר אלה הרעשניים והגסים שבהם אבל לצערנו, העקיפה הישראלית היא מאפיין בולט בישראליות. קשה לנו לנתק אותה מאיתנו. אנחנו מחפשים קיצורי דרך, לא ללכת כמו כולם, לא ללכת בתלם, לנסוע בשולי הדרך בשביל להגיע מהר יותר ל…לאנשהו.

החיסרון בעקיפה היא העובדה שאנחנו מנסים לעקוף את הדרך שעלינו לעבור. לא להתמודד עם הדרך שיש לנסוע בה. ה"עקפנות" הישראלית היא מטאפורה לניסיון שלנו לא להתמודד עם קשיי היום יום בעיסה הים-תיכונית שאנחנו חיים, מתים, נהרגים, הורגים ,יולדים ונולדים בה.

ומה אנחנו עושים עם ההרגל המגונה שמנסה לעקוף את החיים ? הופכים אותו לחיים עצמם. אנחנו מנסים לא לחיות באמת בישראל, אלא לעקוף אותה, כאילו אנחנו לא באמת כאן. ארצנו מלאה בכבישים עוקפי כבישים עוקפי מציאות שגם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך לא מצליחים לעקוף כלום. לא את החיים במזרח התיכון, לא את המלחמות, לא את העוולות החברתיים, לא את הכיבוש, לא את הפערים, לא את העוני, לא את האטימות ולא את האדישות. למעשה, "העוקפים" שלנו מצליחים לשמר היטב את האטימות, חוסר הסולידריות והאדישות הישראלית. רחוק מהעין, רחוק מהלב. אין מה לראות כאן, תעקוף.

כאשר רופאים מבצעים ניתוח מעקפים הם עושים זאת על מנת למצוא נתיב חילופי לאספקת דם. הם עושים זאת כיוון שמערכות חשובות בגוף קורסות. אם זה המצב מה זה אומר על ניתוחי המעקפים שהפוליטיקאים הישראלים ביצעו במדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות ? האם הגוף כל כך חולה שיש למצוא נתיבים חלופיים על מנת לטפל בו ? או שעקפו אותנו לדעת מבלי למצוא פיתרון אמיתי ולטפל בבעיות עצמן, ולא לעקוף אותן ?

יש משהו מתסכל במדינה ובעם שאינו מרגיש צורך להביט נכוחה על מציאות חייו. פערים בלתי נסבלים בין מי שמתלבטים בין חופשה באיים הקריבים או באיים המלדיבים לבין מי שלא יוכלו לחלום היכן המקומות הללו נמצאים. כפי שלימדו אותנו הכבישים העוקפים, עוקפי ישראל, אין באמת אפשרות לעקוף את הבעיות האמיתיות. הפקק שחסכתם בציר אחד, יחזור בהמשך הדרך, אולי היום אולי מחר. בזמן שבמדינות השכנות לנו הופכים את השלטון על פיו בישראל מנסים לעקוף את הבעיות החברתיות, הפוליטיות, הבטחוניות, מה לא. מי שלא מאכיל את עניי עמו בעת שלום שלא יצפה שהם יגלו נאמנות עיוורת בעת מלחמה או משבר, שלא ייצפה שיהיה להם הכוח לצאת לקרב על בטן ריקה. הישראלים צריכים להתעורר מניתוחי המעקפים המיותרים שביצעו בהם הפוליטיקאים המיותרים שניצלו את כס השלטון ולעקור מן השורש את תפיסת ה"עקיפה" שפשתה בחברה ובתרבות הישראלית.

מי שלא מצליח לנוע ישר, יתקשה מאוד למצוא נתיב עוקף בדרך שאף אחד לא יודע לאן היא מובילה. המטאפורות ברורות: המצב החברתי, הפוליטי, התחבורתי והבטחוני שלובים יחדיו. המלחמה משרתת את חוסר הנכונות לטפל בפערים החברתיים הבלתי הגיוניים והבלתי אפשריים במדינה הבוחרת-לחיות-על-חרבה. מי שמנתק את הגישה מ ואל אופקים, נתיבות, שלומי, קריית שמונה, שכונת התקווה, יפו, לוד ועוד מהמרכזיות הישראלית לא יספק להם דרך עוקפת. הוא ינסה לעקוף אותם. אבל אי אפשר באמת לעקוף את מי שבונים את המדינה, מנקים אותה ומאכילים אותה.

פתרון הבעיות שנמצאות כבר יותר מ60 שנה על סדר היום הישראלי, לא בדרכי מעקף אלא באופן ישיר, ברור ואמיתי, ינתק את הצורך שלנו במעקפים ובתשובות שווא שלא מחזיקות מים. הישראלים לא צריכים עוד ראש ממשלה שיבנה להם מסלול שיעקוף את הבעיות האמיתיות אלא מי שיבחר לנסוע בדרך הקשה, הפקוקה , האכזרית והמדהימה שהיא היא מציאות חיינו. נקי כפיים, מי שיודע רעב וצמא מהו, מי שפיו לא יודע לשקר ומי שבוחר בדרך הישירה כי מבחינתו אין , פשוט אין, דרך אחרת. יש בישראל רבים כאלו, אני מאמין שרוב הישראלים כאלו. הם ראויים למנהיג שיוביל אותם בדרך הזו ולא ינסה לקצר את הדרך או לעקוף אותה. כי מי שמנסה לקצר או לעקוף את מציאות חיינו יגלה שהוא לא מוביל אותנו לשום מקום.

נראה שבפייסבוק ויוטוב ענייני צנעת הפרט, איסורי פרסום וסתם טעם טוב לא ממש מעניינים מישהו. לתוך התחושה ש"מישהו כבר יחשוף את מראות הזוועה" הפיץ משרד ראש הממשלה התלבטות בדבר פרסום תמונות הטבח באיתמר. מלבד ההתלבטות הייתה כאן קריצה עזה ל"חברינו ברשת" שידאגו לערוך בזריזות סרטונים המכילים את תמונות הזוועה ולהפיץ אותם בפייסבוק, ביוטוב ותחת כל פורום רענן. באין דרך, התמונות הופכות לשיח המרכזי. באין מילים, מדברים ברגשות, בכאב, בזעם יוקד. כאשר מדובר בסטטוס של גולש זועם בפייסבוק איכשהו ניתן להבין זאת, אך אם זו דרכה של ההנהגה הישראלית אין אלא להצטער על כך.

ואכן, דקות מרגע הקריצה העבה מירושלים, נצבעו קירות הפייסבוק בדם הקורבנות. מלבד העובדה שאותם גולשים הציגו את הזוועה באופן הפורנוגרפי והזול ביותר, כאשר הגופות שרועות בין סטטוס על מכירה קבוצתית לסטטוס אחר על תמונות מהנופש האחרון ואף צוברות לייקים ותגובות לרוב, נראה כי לא ניתן לקיים באמת דיון או שיח אמיתי, אפילו לא לכאוב באמת. הכל מתערבב בעיסה מקוונת, עכורה ומרוטשת למדי. והמסרים נעים בקצב מדאיג: בואו להציץ. בואו להפיץ. בואו להפציץ. דף האינטרנט סובל הכל. מהגולש הכי נבזי עד הגולש הרהוט וההגון ביותר, שניהם מנסים-לא-מנסים לנהל דיון על מה שאירע. אך בסופו של יום הפס הרחב גם שוטף הכל. מה שהיה , היה. עוברים הלאה. האכזריות של קצב האירועים אינה מאפשרת להכיל ולעכל את גודל הזוועה. וכבר נערמים סטטוסים חדשים, כאילו מדווחים על שגרה.

נראה שמשרד ראש הממשלה שיחק משחק כפול – מצד אחד לא פרסם את התמונות והשאיר זאת לשיקול העיתונות, אך מן הצד השני פרסם את ההתלבטות כך שמי שרצה (וגם מי שלא) נחשף לתמונות הנוראות בפייסבוק ובפורומים, מכיוון שידע שהן קיימות.
מלבד העובדה שאיסור פרסום בעידן האינטרנט הוא מגוחך ונטול סיכוי כמעט, נראה שכאן נקטו גישה שמהווה בעיקר קריצה מטרידה לציבור. אם אכן מדובר ביד מכוונת הרי שמדובר ביד שרואה באזרחי המדינה מי שניתן ללחוץ על מורסת הכאב שלהם באמצעות תמונות זוועה ולהסית ולהתסיס אותם לצרכים פוליטים צרים. באין מנהיגות ודרך הכאב משחק תפקיד משמעותי.

נדמה כי הרשת משמשת את הפוליטיקאים כפלטפורמת-החדר-האחורי. מה שלא נאמר בשידור הטלויזיוני המעונב מוטל באופן גס ומדמם על תוך עמודי הרשת. נכון, התמונות הופצו על ידי גולשים בפורומים, בפייסבוק, ביוטוב ואתרי השיתוף אך אופן ההפצה נראה כמו סכר שנפרץ בידי פורץ מיומן למדי.

נראה שבפייסבוק ויוטוב ענייני צנעת הפרט, איסורי פרסום וסתם טעם טוב לא ממש מעניינים מישהו. לתוך איזור הדימדומים הזה יש מי שנסים ליצור שיח עכור,אלים וזועם שמטרתו לנתב באמצעות זרמים תת קרקעיים את הדיון הציבורי.

הרשת סובלת הכל, זה נאמר, זה ידוע. אך הגולשים הם אלו שצריכים לסחוב על גבם את סבלה של הרשת, הם אלו שמעמיסים תכנים כואבים, מדממים, חסרי רחמים על גבה, על גבם. הרשת, כמו החיים, נוטה לדחוק מטה את אירועי העבר ולקבל בחיבוק, בתדהמה, בהתרגשות את אירועי ההווה. אך הרשת גם זוכרת. את טביעות האצבע שהותרנו על גביה. על גבינו.