לאחר תקופה שבה לא כתבתי (אבל לא שכחתי לשתות) אני חוזר לכתוב. קצת חבל שפיספסתי את התיעוד של החוויה הראשונה - טעמתי לא מעט בירות בחודשים האחרונים, טובות יותר וטובות פחות, אבל חרטא, מה זה משנה? יש עוד כ״כ הרבה בירות שם בחוץ לנסות. ת'כלס אני לא ממש זוכר את אלו ששתיתי. אתם יודעים איך זה, המון טעמים, צבעים ו.. על מי אני עובד אלכוהול וזיכרון לא הולכים יחד, הרי בגלל זה התחלתי לכתוב כאן. זאת ועוד (סתם כי לא היה לי קישור) אני מאמין בשילוש הקדוש: צריך 3 התנסויות כדי באמת להתנסות במשהו ובירה לא שונה בזה (3 בקבוקי בירה מאותו סוג ברצף ממש לא נחשב התנסות. השתכרות כן, אבל לא התנסות).

נכון, אמרתי שצריך 3 נסיונות כדי באמת לחוות משהו אבל גם את הבירה הזו וגם את הפלקונס אני לא צריך שוב כדי לסכם. אכזבה.

בירה חיטה - לא מה שחשבתם

לעת הזו פתחתי בלוג – לא כדי לקשקש לכם על בירות מיינסטרים מוכרות, אלא כדי לקשקש לכם על דברים חדשים, לנסות טעמים לא מוכרים של בירות מכל העולם וישראל ולשתף את חווית הטעימה אתכם, ללמוד על סוגים חדשים של בישולים ואולי להעביר לכם קצת מהאהבה שלי למשקה הנהדר הזה.

ספויילר: אין יותר טוב מלפתוח את הביקורות שלי בהצלחה.

Blanche de Bruxelles:

מידע כללי: בירה חיטה בלגית עם 4.5% אלכוהול נמכרת בישראל בבקבוקים של שליש. הבירה עכורה כדרכן של Weizenbier ובעלת צבע צהוב רך.

חוויה אישית: הדבר הראשון ששמים אליו לב בבירה הזו הוא לריח הפרותי המתקתק שלה. כבר בשלב המזיגה עולה ריח נעים של תפוזים וחיטה, אך זו רק תחילת החוויה של בירה זו. שתיית הבירה מגלה שהריח לא משקר והטעם של הבירה הזו הוא טוב, אולי אפילו טוב מאוד. יש בה שילוב של בירה מלאה בהרגשה ביחס לכמות האלכוהול שלה, עשירה בטעמים בזכות קליפות התפוזים והציפורן, קצת מתיקות שלא מפתיעה שכן מוספים לה סוכרים בשלב הקליה, וסגירה של מרירות קלה תודות לשמרים. מתאימה מאוד לחובבי בירת שעורה שנמנעו משתיית בירה חיטה.

במשפט: לאוהבי טעם, ריח ועידון.

ציון:8

התיישבתי במיטה עם "סופת החרבות", הספר השלישי בסדרת ״שיר של אש ושל קרח״ (משחקי הכס), ופתחתי בקבוק צונן של הייניקן שעבר תהליך של הקפאה והפשרה. לא מדובר היה באיזה ניסוי קולינרי לבחינת איכותה של הבירה לאחר הקפאה אלא בטעות שהחלה לפני מספר ימים.
יומיים קודם לכן דיברתי עם שני חברים שלי לגבי יציאה מתוכננת כדי להנות לנו מ-איך לא, כוס צוננת של בירה שזה עתה נמזגה מהברג. יש משהו בכוס המזיעה, בניגוב של הקצף מהשפה העליונה, שבעבורו אני מוכן לשלם עשרות שקלים ולא להסתפק בשתיה מהבקבוק.
הבחורה שבחבורה הציעה שנגיע לפתח תקווה ונלך לפאב בשכונה שלה. לפתח תקווה! אתם מבינים? אני גר במרכז תל אביב, מוקף בעשרות בארים, פאבים (מה ההבדל?) ומועדונים מהשורה הראשונה והיא רוצה פתח תקווה. לא היה סיכוי. לאחר מסע שכנועים הוסכם שנפגש אצלי בדירה, נשתה לנו אחת מהבקבוק ונמשיך ליציאה שלא תעלה על 400 מ׳ הליכה. פייר.
22:45 ואין לי בירה במקרר. יצאתי בחופזה לגנבים הקרובים וקניתי לנו 4 בירות – 3 גולדסטאר (היה מבצע של 3 ב-18 ש"ח וכבר אמרנו: אם אין משהו טוב – תביא את הכי זול), והייניקן אחת – מה לעשות החבר התעקש שאפנק אותו בהייניקן. הייניקן, המפונק הזה לא מוכן לשתות גולדסטאר, ממש פינוק, הייניקן whatever.
כשהגעתי הביתה, כמו מארח טוב הכנסתי את הבירות למקפיא. אם כבר שותים מבקבוק, אז שיהיה סופר קר, 1-4 מעלות. מקלחת זריזה והופ, שתי הודעות – החברים הנהדרים הבריזו לי על היציאה. לא נורא, אני גם ככה הייתי עייף ונכנסתי לישון.

וכך הגענו למבחן הטעימה המוזר שלי: פתחתי את הפריזר כחלק מתהליך חיפוש האוכל הקבוע שלי (ארון-מקרר-מקפיא) ושם הן היו – קפואות אך שלמות. בניגוד לאגדות, בירה לא מתפוצצת במקפיא. העברתי את הבירות למקרר ובבוא הערב פתחתי לי את ההייניקן, חצי נוזלי חצי ברד. המצב הזה של חצי נוזלי חצי ברד הוא מצב מעניין, הבירה נשמרת קרה לאורך זמן אך אין דילול של הבירה כפי שהיה קורה אם היה בפנים קרח. בחזרה לטעימה: הבירה שמרה על הטעם שלה, טעם ההייניקן הבלתי מעניין בעליל ונטול מיוחדות. הבירה איבדה כ30% מהגזים שלה אך לגבי זה אני לא מתלונן, להייניקן תמיד היו יותר מדי גזים לטעמי.

לסיכום, לשכוח בירה במקפיא זה לא כזה אסון גדול אך גם המקפיא לא הופך את ההייניקן לבירה טובה.

בירה נשר

זה לא סיפור על אהבה ממבט ראשון, סביר להניח שגם לא ממבט שני. איזה דוד או חבר של אבא מחליט שזה יהיה ממש מצחיק לתת לילד לטעום מהבירה שלו. הוא מגיש לילד התמים וזב החותם שלא מלאו לו 10 שנים, כוס צוננת של איזו בירה מייצור המוני. לא משהו משובח – לאגר זול מבקבוק במקרר. הוא לא מעלה על דעתו שזו הפעם הראשונה שהוא יטעם את טעמה הייחודי של הבירה. הוא לא חושב ולו לרגע שאולי היה כדאי להוציא מהמקרר הסודי את הבירות הטובות ולתת לילד לטעום משהו קצת יותר מעודן. בירה שתחקוק בזיכרון של הילד את האירוע הראשוני הזה כמערבולת של טעמים עשירים.

אבל לא, הוא בחר לתת לו לאגר. ובעוד הילד יורק את הבירה במבט חמוץ כשקצת יוצא מהאף וכולם צוחקים חלפה לה החוויה הראשונה ביותר של הילד הזה. אירוע שלעולם לא יחזור לאותו הילד אבל לעולם יחזור לילדים הבאים ולעולם יהיה מצחיק.

אני מניח שגם ההכרות הראשונה שלי עם בירה הייתה כזו. אני לא בטוח אם זה היה דוד שנתן לי לטעום או שזה הייתי אני שנדנדתי עד שנתנו לי (מי שמכיר אותי יודע שסביר להניח שהאופציה השניה מציאותית יותר), אבל מה שבטוח זו לא הייתה חוויה לדורות. טעמתי, ירקתי והכרזתי "זה מגעיל, אני לא שותה עוד!".

אצלנו בבית שתו בירה נשר. לא נשר מאלט השחורה, אלה בירה נשר הלאגר הבהירה שלא לחינם נחשבת ל Shankbier (בגרמנית: בירה מהברז).

בירה נשר היא בירה בהירה וקלה המיוצרת מדגנים נוספים מלבד שעורה והיא הראשונה שיוצרה בישראל והראשונה שהוגשה בביתנו. אמא שלי הייתה מערבבת אותה עם קינלי ("פנטה" לצעירים שבינינו) ואבא שלי היה שותה אותה עם שתי קוביות של קרח. תורידו את הגבות שלכם – אין דרך אחרת לסבול את הבירה הזו. היא טפלה, מיימית וללא הרבה אלכוהול אבל היא זולה. אני תמיד אומר, "אם אין משהו טוב תביאו את הכי זול."

אז הבנתם את התמונה – לא גדלתי על איכות ולא על סטייל, אבל מאיפה שהייתי, יכולתי רק לגדול.

ולגדול אכן גדלתי…