איתי באומן
28.11.09
Beer&Berg

מופע הבכורה של איתי באומן, "יום בחייו", התקיים בביתו, בקונטקסט רחב של יצירת אומנות. איתי, בוגר בית הספר "רימון", יצר הופעה מוזיקאלית המלווה בהקרנת סרטונים וקטעי משחק, קונספט יפה ומבורך בתעשיית המוזיקה. יחסית לתנאים ההופעה הייתה בסטנדרט גבוה של לוגיסטיקה, סאונד, ותאורה. עזרו בהפקה: זהר פז, חיים שמש ועוד טובים אחרים.

העלילה:
התאמצתי להבין את העלילה, ועוד יותר התאמצתי להבין את הקשר של השירים לעלילה.
בסיפור, אהובתו הקודמת של באומן מזמינה אותו לחתונתה היום. (המחשה יפה, דרך המשיבון). כשהוא מגיע לאירוע, אישה אחרת מבישה אותו באמרה בטעות שהוא החתן. אמור להיות הרבה מתח כאב ודרמה בכל היום הזה, בין שתי הנשים ועם הזיכרונות שעלו. לא עבר אלי רגע אחד אמיתי, לא ריגש אותי. העלילה לא הייתה מובהקת. לא הייתה אמירה.
לא הרגשתי שבאומן הכניס אותי לתוך עולמו, אפילו לא לתוך יום אחד.
השירים הוכנסו בכוח תחת הכותרת- "יום בחייו". לדעתי, הקונספט יפה כשלעצמו ולא זקוק לתירוץ מאולץ של סיפור- מסגרת. ואם כבר בונים סיפור, אז ללכת איתו עד הסוף.

הזמן:
אף-על פי שהיה שעון ברקע, לא הרגשתי את תחושת הזמן והמסע לאורך היום ב"יום בחייו". התאורה יכלה להמחיש בוקר וליל, תלבושות מתאימות יכלו לתאר מצבים ולהכניס לאווירה, ותקתוק של שעון לפרקים יכול היה להיות נוכח יותר מאשר שעון דיגטלי עם ספרות אדומות. אלא אם כן, הכוונה הייתה להמחיש פצצת- זמן, ואז הספרות היו צריכות לזוז בקצב, ואחורנית, עד לרגע השיא. וזה היה צריך להיות ברור.
בנוסף, העבר והעתיד יכלו להשתלב יחדיו כדי ליצור כאוס, תסיסה, ולהמחיש הרבה יותר טוב את מה שעבר עליו.

הארט:
ההקרנה מאחורי באומן במהלך השירים הייתה מוצלחת. הטקסטורה של ההקרנה על קפלי הוילון ועל הנגנים עצמם העמיקה והעצימה את נושא השיר, וניכר שזאת התחלה טובה של פרפורמנס מגוון. עם-זאת, ההקרנה במסך הטלוויזיה הייתה מיותרת, ויכלה להיעשות גם על גבי הוילון.
היה ניסיון ליצור תנועה ולהוציא את ההופעה מבמה אחת למכלול שסובב את הקהל: כורסה מימין, במה במרכז, טלוויזיה משמאל, ומאחורי הקהל סצנה שלא נראתה בשל הצפיפות.
לדעתי, באומן פספס ולא ניצל את הפוטנציאל הגלום במרחב הביתי. אפשר היה לעשות שימוש נרחב בכל הדירה, ולא רק בסלון כחלל אחד דחוס.
כך, לדוגמא, בקרמן יכלה לצחצח שיניים כשלצידה באומן יושב על האסלה ומנגן, בחדר אחר מוקרן סרטון, מכתבי אהבה פזורים, תמונות. אהובתו מסתובבת עם שמלת כלה והוא בורח ממנה עד שהוא מרכז את כולם בסלון להופעה.. אין סוף.
סרטונים, משחק תיאטרלי, מוזיקה, שירה, חלל אינטימי. כל-כך הרבה.. אפשר להוציא מזה משהו יותר חיי. אפשר להתפרע. אפשר להביע. פשוט צריך שיהיה מה להביע.

המוזיקה:
השירים של באומן, היו רגילים למדי. הלחן, אנמי. בעיבוד היו ניצוצות ראשוניים של שפה והשילוב בין הגיטרה, הקסילופון והקלידים עבד טוב. לא מצאתי שום אופי או סגנון בשירה שלו, לא פרץ ממנו- החוצה, וחסר לו נוכחות על הבמה.
קיים פער בין איכות ההפקה לתוכנה של העשייה המוזיקאלית.
נראה כי באומן הלך לאיבוד עם כל העושר האומנותי. עלה על רעיון מגניב אך לא היה לו עם מה למלא אותו. ואם אין לך כל כך הרבה מה להגיד, עדיף להשתמש בפחות אמצעים ולהתעמק במוזיקה, מאשר לנסות להיות מיוחד ולעשות שואו ריק מתוכן.
עם כל הרעש והצלצולים, המוזיקה יצאה מהפוקוס.
באומן צריך לחפור פנימה, ולהגיע למקום האמיתי. להתרכז במה שהוא רוצה להגיד כזמר יוצר, ואחר-כך כבר יהיו לו המון כלים ואפשרויות להגיד אותם. אבל קודם-כל, למצוא את הגרעין הזה. והוא עדיין לא שם.

המשחק:
קטעי המשחק היו מעטים, אך אין ספק שהם התחלה טובה של חיבור ממשי לשיר, הכנסה של אופי, ופיקנטיות.
ראוי לציין, שהסיומת של המופע הייתה מוצלחת. העלילה הגיעה לסופה בסצנת מסיבת החתונה. התאורה הייתה מותאמת לסיטואציה, המוזיקה התעוררה לחיים, וקטעי המשחק של רונית בקרמן הכניסו קצת עסיסיות. היא שרה תוך כדי משחק ורקדה לתוך הקהל עם הקהל. "נערת המסיבות" היה עשוי טוב מכל הבחינות, והצליח לתפוס את הקהל.
היה שמח, אבל לא הצלחתי להבין לגמרי את הדמות שלה. אם הייתה לה משמעת בסיפור, או שהייתה שם רק בשביל להסביר את הסצנה ואת כאבו של באומן על אהובתו, שנשאת לגבר אחר. לא ברור.

לסיכום:
באומן עלה על קונספט עשיר ופוטנציאלי.
יהיה מעניין לראות לאן זה מתפתח, ואיזו קומוניקציה תיווצר עם הקהל.
אך תחילה, עליו לפתח את סגנונו שלו כזמר יוצר.
לא להתבלבל, ולהבין שהאמצעים האומנותיים מסביב צריכים לשרת את המוזיקה ואת השירים שלו, ולא להיפך.

שיהיה לו בהצלחה.